לאנשים יש נטייה רווחת למדי, להמעיט בחשיבותו של אבחון. בפועל, האבחון הוא שמכוון אותנו לקשיים האמתיים, כמו גם לחוזקות של הילד/ה, המסייעות בהתגברות עליהם.
למשל ג', היא ילדה בכתה ג' שהגיעה אלינו בעקבות בעיות התנהגות חמורות בבית הספר. התיאורים שמסרו ההורים והצוות החינוכי על תפקוד הילדה כללו זלזול במורים, התנהגות חצופה והתפרצויות אלימות.
בעקבות ההתנהגויות הללו, השעה בית הספר את הילדה מהלימודים מספר פעמים ואף איים כי ידרוש הוצאתה מהמסגרת.
במקביל לבעיות ההתנהגות תוארה גם הדרדרות במצבה הלימודי והחברתי. בשיחות עם האם התברר כי בתוך תוכה האם התפעלה מההתנהגויות ה"אמיצות" וה"אותנטיות" של בתה והעבירה לה מסרים להמשיך להתנהג כך. זאת בניגוד לכך, שהילדה חוותה גינוי ועוינות מהסביבה, חברותיה התרחקו ממנה והיא החלה לשדר סימני מצוקה שנבעו מתגובת הסביבה להתנהגויות הללו.
לפעמים, ההורים משדרים לילדיהם מסר כפול המקבע התנהגויות שמעודדים ההורים, אולם שיש להן מחיר חברתי כבד עבור הילד/ה, שעדיין לא בוגר/ת מספיק כדי להכיל או להתמודד אתו.
כשמועברים לילד מסרים מנוגדים, הילד נקלע ל"פלונטר" שבו כל דרך שיבחר – תאכזב מישהו. מסרים מנוגדים אלו מבלבלים את הילד שמתחיל להיות עסוק בלרצות את הסביבה במקום להיות עסוק בצרכים וברצונות שלו.
במקרה הזה מצוקת הילדה נבעה מהשלכות האם ומהפתולוגיה שהושמה עליה, ולא מהצרכים הפנימיים שלה.
בעקבות ממצאי האבחון הילדה החלה בטיפול פסיכולוגי. בתוך תהליך הדרכת ההורים, הבינה האם את המחיר שבתה משלמת על המסרים שהיא מעבירה לה, ונהיתה יותר ערנית אליהם.
בעקבות הטיפול בעיות ההתנהגות נפסקו וחל שיפור משמעותי בתפקוד הלימודי והחברתי של הילדה.
ללא אבחון ראוי, יתכן וההתייחסות לילדה הייתה נמשכת על רצף הגינוי ההתנהגותי, במקום לרדת לשורש ולסיבות העמוקות שגרמו להתנהגויות הללו. חשיבות האבחון היא הדיוק שהוא מעניק לילד ולסביבתו, באופן בו נתפסות הבעיות ובפתרונות ההתנהגותיים והטיפוליים המוצעים למשפחה.